זה לא העגיל זה התרגיל

Eden Metsuyanim
Nov 27, 2018
4 min read

מאז שאני זוכרת את עצמי, החיבור ביני לבין עולם הספורט ושלוחותיו, היה רופף מינוס (ואפילו פינקתי בתיאור...).

לאורך ההיסטוריה, היומנים שלי מלאים בתזכורות של : "להירשם לחדר כושר" /"להתחיל ריצה"/ "להתחיל הליכה"/ "להתחיל כפיפות בטן בערבים" (וואו, מזה יש לי בכמויות). ועוד ועוד וריאציות שונות של תזכורות שמעולם לא יצאו לפועל ונשארו בגדר כיתוב עלוב ומביך (מלא מוטיבציה, אגב) ביומן. גירסה מקבילה ל"מחר דיאטה" שמעולם לא הגיעה.

חכו יש עוד...

2 זיכרונות מיוחדים שקשה לי לשכוח בהקשר הזה:

1. אני היחידה בשכבה שלא הצלחתי לעבור את החמור בשיעור ספורט (כולם יודעים מי הוא החמור נכון? נו, הדרגש הקטן הזה שאמורים לדלג מעליו בפיסוק רגליים בינוני ולהרגיש מתעמלים אומנותיים לפני אולימפיאדה). אין לי הסבר הגיוני לזה, אבל הייתי דופקת את ספרינט חיי לפני החמור ואיכשהו הגוף שלי היה עוצר שנייה לפני הקפיצה. המורה שלי לספורט פשוט בההתה בעשרות הפעמים שניסיתי לעבור אותו ביאוש ורחמים.

כמובן שאחרי זה הגיע ניחום בסגנון "את תותחית בעמידת נר".

2. זיכרון מס' 2: באחת הפעמים הראשונות שהחלטתי שאני לוקחת את עצמי ברצינות נרשמתי לחדר כושר שבתוכו גם מגוון שיעורים ספורטיביים כדוגמת קיקבוקס, פילאטיס, TRX ועוד. אני כמובן עברתי באופן יסודי על המבחר העשיר ובחרתי בצורה קפדנית את השיעורים שהולכים לעצב את גופי מחדש ולהכניס לחיי משמעת עצמית גבוהה ובניית מסת שריר מרשימה: 1. יוגה, 2. ריקודי בטן, 3. זומבה. מיותר לציין שהרגשתי שעידן חדש של fitness נפרס לפני. אחרי חודש וחצי של התמדה בשיעורי ריקודי בטן (כמה מביכה הייתי בשיעורים? 9.5 במדד הפדחנות) , מוזיקה לטינית בזומבה ונשימות ביוגה עליתי על המשקל והתקשיתי להאמין למראה עיני.

עליתי קילו וחצי.

מה נסגר?!

אני מכלה את חיי במקום הזה וזו התוצאה?!

שמישהו יחזיר לי את הכסף!

קבעתי פגישה עם היועץ של חדר הכושר כדי לבנות תכנית מתאימה.

אחרי שיחה קצרה שבה הוא הבין שעומדת מולו בטטה אמיתית. הוא ביקש ממני לעשות בדיקה במכשיר שאמור להראות את אחוזי השומן בגוף, לעומת המשקל.

לפני הבדיקה הוא מצהיר: "אם התוצאה תהיה בטווח המספרים האלו, מצבנו לא כל כך טוב".

לאחר מספר דקות התוצאה מתקבלת ולמרבה ההלם היא כמעט כפולה מהתוצאה השלילית שחזינו!!!.

היועץ הסתכל עליי בתדהמה וחלחלה.

את מבינה את המשמעות?

את כמעט כולך שומן.

אחוזי השרירים שלך בגוף שואפים לאפס....וואו, מצבך גרוע!

עכשיו, לא שהוא חידש לי משהו, אבל לתחושות שלי לאורך השנים היה פתאום תוקף ואסמכתה רשמית שקבעה:

הקשר בינך לבין ספורטיביות הוא מקרי בהחלט. שמן ומים. אין חיבור.

סיפרתי את זה לאליהו (בעלי), שכמובן צחק ולא היה בהלם משמעותי.

אם חשבתם שזה מה שגרם לחיי להתהפך ולגופי להתמכר לזיעת אפיים - טעיתם בגדול.

הרומן הקצרצר ביני לבין המנוי השנתי הסתיים לאחר חודשיים בלבד + קנס על ביטול מנוי שנתי.

חלפו השנים וילדתי שני גברברים מתוקים ברצף והשלישי (טפו, טפו) לא איחר להגיע. בהריון השלישי החלטתי שכאן כבר מדובר בעניין בריאותי ואם לא אקח את עצמי ברצינות (איזושהי רצינות...משהו...) ואחזק את הגוף שלי באופן משמעותי, אני הולכת לעבור הריון קשה לידה קשה ופוסט לידה עוד יותר קשה....

נרשמתי לפילאטיס בהריון והפעם, לשם שינוי, התמדתי.

הפנמתי כל תרגיל שעבדנו עליו בשיעור, תרגלתי שוב ושוב תרגילים שלא היו מביישים אותי גם בלי בטן לוייתנית מקדימה ובעיקר הבנתי הבנה עמוקה את היכולת שלי "לפרוץ" את מחסום המגבלות הגופניות שתמיד הכנסתי לי לראש.

ככל שעברו השיעורים והבטן תפחה (בטירוף...יעיד כל מי שהיה ברדיוס של כמה מאות מטרים לידי, וכל מי ששאל אותי בחודש שישי אם אני לפני לידה) ואיתה הביטחון ביכולות הספורטיביות שלי, התחילו גם לחלחל בי יכולות תודעתיות.

הבנתי שהיכולות שלי לא מסתיימות פה והגוף מסוגל להרבה יותר. הצהרתי שאני הולכת ללדת בלי אפידורל (זו לא הלידה הראשונה שלי ללא החומר המאלחש- אלא שבפעם הקודמת הוא יצא עוד לפני שהספקתי בכלל לשאול מתי מגיע המרדים, ויעידו התמונות שבהן אני לא פחות ולא יותר עם אודם אדום מרוח בקפידה ותינוק ביד) ולא זו בלבד, אלא שאני יהנה מכל רגע בלידה. אמיתי, נשבעת.

וכך היה,

הגעתי לחדר לידה עם צירים מתקדמים ולקחתי איתי את הכדור פיזיו הענקי משיעורי הפילאטיס. ישבתי בחדר לידה בבית חולים ברזילי על הכדור הענק (שמי שמבין- יבין שזה פחות הסגנון שם) , מחייכת, צוחקת, נושמת, מקבלת כל ציר באהבה ובשמחה ובשקט. בעלי יושב לידי בשוק, צוחק איתי עם הצירים. צוחק! ואני איתו (הזיה, באמת).

והכאב פשוט הרבה פחות כואב. והלידה הייתה מדהימה (תודה לאל) ומרגשת.

עכשיו, אני עוצרת פה לרגע כדי לחדד את העובדה שאני ממש לא מהנשים ש"הכל אצלי עבר חלק, אין כאבים,, אין בעיות, חזרתי לעצמי בשנייה שהשתחררתי, הבית מתפקד, אני לא ממררת בבכי, הכל מדהים והאושר בשמיים". אושר, אושר, אושר.

ממש לא...

בשבילי זה היה רגע מכונן ובלתי יאמן ששינה אותי.

היכולת שלי לפרוץ באופן מטורף את גבולות הגוף והנפש שלי- גרמו להבין שהשמיים הם הגבול.